בנאומו, שבו הציג את מקבלי התארים הכבוד ואת תומכי המכללה החלוצים, גיל ואליסה פאלטר, בטקס הסיום השנתי העשירי של מכללת שלם, שנערך ב-24 ביוני, ציין יו"ר מועצת המנהלים, דייוויד מסר, כי התרומה הראשונה של בני הזוג למכללת שלם הייתה, באופן הולם, תרומה של ספרים.
"לפני הבניינים, לפני הסטודנטים, לפני כל דבר אחר", אמר מסר, בני הזוג פאלטר העניקו "מתנה של טקסטים, של רעיונות [ו]חוכמה נצחית". טקסטים אלה — תרגומים של קלאסיקות מתרבות המערב, אשר מסר תיאר כ"מעשה של בניית אומה כשלעצמו" — הפכו לאבני היסוד של תוכנית הלימודים בשלם, ועיצבו את החוויה החינוכית של קרוב לחמש מאות בוגרים מאז הקמת המכללה בשנת 2013.
עבור בני הזוג פאלטר, המתגוררים בטורונטו, הרעיון הנועז שלפיו לימוד הרעיונות הגדולים של העבר הוא המפתח ליצירת עתיד טוב יותר היה הגיוני לחלוטין.
בנאומו הסביר פאלטר כי לימודו המעמיק של יצירות המופת העבריות שינה את חייו ללא ספק, ואמר כי החלטתו והחלטתה של אליסה לתמוך במכללה נבעה מהערכה ל"ערך ההתמודדות עם הלקחים [הטמונים ביצירות אלה]" ומההכרה בכך שלימוד המורשת האינטלקטואלית והתרבותית של האדם הוא חיוני לגיבושם של אזרחים מובילים למדינה היהודית.
כשמביטים במחזור 2026 — מחזור שחווית הלימודים שלו באוניברסיטה הושפעה ממלחמה, ותגובתו שיקפה את הערכים שלשמם הוקמה "שלם" — לא היה ספק כי אלה הם המנהיגים שהפאלטרים דמיינו לפני יותר מעשור.
"נבחנתם בדרכים שבהן מחזורים קודמים לא נבחנו", אמר הנשיא ראס רוברטס לסטודנטים בנאום הפתיחה של הטקס. "ניתן היה לסלוח לכם אילו איבדתם את האמון במפעל שלנו — החיפוש אחר האמת, החוכמה וההבנה. היכולת להקשיב לאלה שאינם מסכימים אתכם. היכולת להמשיך ולהתעמק בשאלות שאין להן תשובות קלות. ניתן היה לסלוח לכם אילו, לנוכח המלחמה, הייתם מוצאים את מה שאנו עושים כאן אינטלקטואלי מדי, מופשט מדי."
"ובכל זאת," המשיך רוברטס, "מעולם לא ראיתי אותך סוטה ממטרתך ולו פעם אחת. אני יודע שלפעמים נתקלת בקשיים ובצער. אבל התמדת. לא רק שהתמדת, אלא גם שמרת על הכיוון. התגברת על הקשיים."
שירה גואטה, מחזור 2026, תיארה את תחושת ההשראה שהיא וחבריה לכיתה שאבו מלימודיהם על רקע המלחמה. היא תיארה את מסלולו של מחזור שלה, החל מהמפגש בשנה הראשונה עם טקסטים מערביים ויהודיים בסיסיים, דרך מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, מותו של חבריהם לכיתה אמיר סקורי ז"ל, ועד לגיוסם של כמעט כל חברי המחזור למאמץ המלחמתי — בלחימה בעזה ובלבנון, בחדרי מלחמה, במרכזי פיקוד אזרחיים ובכל רחבי העורף. החוויה החינוכית שחיכתה להם עם חזרתם לקמפוס, אמרה, הייתה שונה מזו שבה החלו.
"הרצון לידע עדיין היה הכוח המניע שלנו, אך כעת הייתה לנו גם משאלה צנועה יותר", היא נזכרה. "רצינו שהלמידה שלנו תספק לנו משמעות [נוכח] החסר שנוצר בתוכנו."
כפי שהיא וחבריה לכיתה גילו, הלמידה עשתה זאת ואף יותר מכך: היא גם חשפה את הרלוונטיות שלה לחייהם בדרכים שלא יכלו לצפות לעולם. "הפילוסופיה", אמרה גואטה, "העניקה למחנכיםבמכינה (אקדמיה למנהיגות טרום-צבאית) שבינינו את היכולת לצייד את התלמידים הצעירים שלנו בתחושת ייעוד ובדרך להבין את מצבה של ארצם. לימודינו באסטרטגיה, דיפלומטיה ותנ"ך קישרו את התלמידים ששירתו במודיעין לסיפורם של המרגלים שנשלחו לארץ ישראל ולסיפורה של אסתר המלכה במאמציה להציל את היהודים."
אפילו אור השמש שזרם מבעד לחלונות ספריית המכללה, בעוד הסטודנטים קראו טקסטים קלאסיים, החל להיתפס, כך סיכם גואטה, כתזכורת לכך "שלא היה הפרדה של ממש בין הכיתה לעולם שבחוץ".
עבור אידו חברוני, יו"ר תוכנית הלימודים הבסיסית על שם דוד ויהודית לובל ומרצה לספרות מערבית ולתלמוד, המציאות החדשה שאליה נקלעו הישראלים ב-7 באוקטובר הדגישה את הרלוונטיות של מדעי הרוח שתיאר גואטה. "הרעיונות שדנו בהם באופן תיאורטי בשנה הראשונה ללימודים הפכו לשאלות בוערות כשחזרנו לשנה השנייה", אמר חברוני. "מה קורה לחיילים שלוקחים חלק במלחמה? מה קורה לבית שנשאר מאחור? ואיך הרגע ההיסטורי הסוער שלנו משתלב בשרשרת הדורות היהודית?"
שאלות אלו, נזכר חבroni, העסיקו במיוחד את אמיר סקורי ז"ל, קצין ביחידת הקומנדו המובחרת של צה"ל, "סיירת מטכ"ל". סקורי נפל בהגנה על תושבי היישובים בגבול עזה מפני מחבלי חמאס, לאחר שזינק לחזית ב-7 באוקטובר. בתיאורו את העבודה הסופית של סקורי בקורס על "האודיסאה" של הומרוס, אמר חבroni: "מבין הנושאים הרבים העוליםב'אודיסיאה', בחר אמיר להדגיש את שאלת הבן: האם הוא היורש הראוי למורשתו? לאחר שחזרנו ללימודים, חלק מכם קראואת 'פאוסט' של גתה, המחזק את התשובה שאמיר מצא: 'את מה שירשת מאבותיך, עליך לרכוש כדי להפוך אותו לשלך'. זה מה שאמיר זיהה בתלמאכוס [מה'אודיסיאה']. היורש הראוי אינו פסיבי אלא פעיל. זהו המסע שעבר אמיר, ושכולכם עברתם גם כן. סיכנתם את חייכם, התנדבתם ועמלתם, והוכחתם שאתם יורשים ראויים למסורות שאנו לומדים כאן."
נושא "היורש הראוי" הועלה גם על ידי מקבלת התואר הכבוד השנייה בטקס: שירה שפירו, ששימשה אז כסגנית מנכ"ל משרד המורשת, אדריכלית ואמו של אנר שפירו ז"ל, שנרצח בעת שהציל חיי אדם בפסטיבל המוזיקה "נובה". בעיני הישראלים, דמותו של אנר, העומד בחזית מקלט צפוף ומשליך רימונים חיים חזרה לעבר התוקפים מחמאס, הציבה אותו באופן מובהק בפנתיאון הגיבורים, המשתרע מיוון העתיקה ועד לישראל המודרנית.
בהדגישה כי "מורשת, כמו כל תחום אחר, יכולה להיות אקדמית גרידא, אנדרטה לעבר", היא אמרה כי "היא יכולה גם לשמש גשר פעיל בין העבר להווה, ובין ההווה לעתיד לבוא". בימים ובשבועות שלאחר ה-7 באוקטובר, הסבירה, התעקש משרתה כי הדיונים עם קיבוצי "מעטפת עזה" יתמקדו תחילה בהנצחה, ורק לאחר מכן בתקציבים ובלוגיסטיקה של השיקום. "לפתע, הזיכרון הפך לצורך קיומי. ההנצחה הפכה לאחריותם של אינספור אנשים שאיבדו את יקיריהם. המורשת הפכה לבסיס של שייכות, לסיפור משותף, ולבסיס לחוסן אמיתי."
בהתייחס לקשר האישי של משפחתה לימים ולשעות הטרגיים הללו, היא המשיכה: "בננו הבכור, אנר, עלה לגן עדן בסערה, בעודו מגן על אחרים בידיים חשופות ובכפכפים. מאז, אנר הפך לסמל של גבורה — גבורה של רוח. אך המורשת של אנר עשירה בהרבה מכך. זו אינה רק המורשת של שעתו האחרונה, כאשר בחר להקריב את חייו כדי להציל אחרים. זו גם, ואולי בעיקר, המורשת של האופן שבו בחר לחיות את חייו."
היא סיכמה בקריאה לתלמידים להאמין באפשרות של עתיד שונה — וביכולתם להגשים אותו. תוך שהיא מצטטת מילים מאחד משיריו של אנר, הדגישה שפירו: "עדיין לא הגענו לנקודת האל-חזור / מימוש החזון שלנו תלוי בנו."
ברוח הפיכת הזיכרון והאובדן לזרז לשינוי חיובי, הכריז חבroni, לקראת סוף הטקס, על הקמתה של מלגת "אמיר סקורי ז"ל" השנתית מטעם המכללה. הזוכה, שייבחר על ידי ועדת סגל ויקבל את המלגה בתחילת שנת הלימודים האחרונה שלו או שלה, יהיה סטודנט שהפגין את התכונות והמחויבויות שאפיינו את אמיר: סקרנות אינטלקטואלית וצמיחה אישית, מנהיגות, שירות צבאי מצטיין ומחויבות עמוקה לשגשוגה של מדינת ישראל.
אליסה פאלטר קראה לכל חברי המחזור האקדמי העשירי של שלם לנצל את הזכות שההשכלה העניקה להם עד תום, והדגישה: "במדינה קטנה כמו ישראל, לא צריך מיליוני אנשים כדי לחולל שינוי. צריך רק מספר מצומצם של אנשים שאכפת להם מספיק, שחושבים לעומק מספיק, ומוכנים לפעול. ושלם," סיכמה, מחייכת אל בוגריה הטריים, "מגדלת את האנשים האלה."